8 ספטמבר 2010
עם איזה אויב עושים שלום
במקומותינו מסתחררת מנטרה אידיוטית למהדרין הגורסת כי "שלום עושים עם אויבים". הכיצד לא ידענו ולא הבנו זאת מקודם, אווילים משרישים שכמותנו. סרסורי השלום, חצצרני השמאל הקיצוני משתמשים בטיעון זה כנשק יום הדין, הנה, תראו אומרים הם, "שלום עושים עם אויבים". אכן "השכלנו"..
באם התובנה לעיל לא היתה עצובה הרי שניתן לראותה כבדיחה נילעגת. כה נילעג עד כי תובנה זו ניתנת בהחלט להחשב כאינטיליגנציה להוטנטוטים.
בבואנו ברגיל להשכין שלום בין ניצים הרי לריקוד הטנגו הזה דרושים שנים. יהיה צד אחד הומניסטי ושוחר שלום כחפצו, במדה והצד השני לסיכסוך אינו שותף לאותם ערכים ולשאיפה לשלום אמת, הרי שלא ישרור שלום אמת. כן, לא ישכון שלום "גם" בין אויבים. גם אם רוצים אנו להאמין כי גורלנו בידנו הרי שאין הדבר כך, תמיד קיים גם הצד השני. והמסקנה: יכולים אנו לצעוד לעבר השלום כדי כך, אך גם עבורנו קיימת תיקרת החול.
תרבותנו המערבית גורסת כי התנאים לשלום אמת, או לכל יישוב סיכסוכים בדרך של משא ומתן, חייבת להתקבל בנוסך של "אני מנצח, אתה מנצח" דהיינו, גישה זו גורסת כי על כל צד לוותר על דרישותיו המיקדמות, באורח יחסי, מאוזן, תואם ומוסכם עם הצד השני ובכך להגיע לסיכוי להבנה הדדית.
חסרי מזל שכמותנו (נאמר בלעג עצמי). אנו כחברה מערבית דמוקרטית נאלצים לבוא במשא ומתן עם בני חברה מזרחית אשר כל המקובל והמוסכם על ידינו הינו בזוי ונילעג עליהם. זאת אף זאת, אנו מתעקשים להתגדר בדלית אמותינו "האינטלקטואליות" ומסרבים לראות את המובן מאליו, כי אויבינו הינם שונים מנטלית מעימנו, בגישה ובמעשה. לגבי דידם של אויבינו מתווה "אני מנצח, אתה מנצח" הוא סיבה לבוז ודחיה, לגביהם קיים אך מתווה "אני מנצח, אני תמיד מנצח". לכל אלו המחככים ידים כעת, הרי נזכיר כי הנאמר בא לציין את עליונותם של אויבינו עלינו בכל האמור לחוכמת המשא ומתן וראיה מפוקחת של המציאות. אנו מתנהלים כילדי גן תמימים אשר אינם משיגים כי בעולמינו קיימות כיפות אדומות נאוות ודובים טורפים רעים.
אנו מדברים ב"מערבית" והללו עונים לנו ב"מזרחית" אשר הינה כשפת סתרים עבורנו. שלום עבורנו פירושו תנועת אנשים סחורות ותרבות בין העמים הדרים בשלום זה לצד זה בעוד עבור אויבינו השלום הינו אך פסק זמן להתארגנות, צבירת כח ועליונות על היריב ותקיפתו על מנת להשמידו בזמן ובמקום הנוח להם.
החפץ בשלום עם עמי המזרח חייב לגדר ולהגביל את חופש ניתוץ המשא ומתן בידם כדי כך שהערבי יחשוב עשר פעמים לפני שיעז לקעקע את ההסכם באורח חד צדדי.
.
אמנם ראש ממשלתנו חייב היה לשלם מס שפתים בפתיחת שיחות השלום עם הפלשתינים בוושינגטון דבר אותו עשה בכישרון רב. מאידך-גיסא, דומה והוא ניסחף למחוזות שגויים מעט. חייב היה להעלות ולו בלשון המעטה אותן הציפיות (קרי דרישות) אשר נימצאות גם בצד הישראלי. בכך שהישאיר את בימת הדרישות ל'צד השני למשא ומתן' (הבה ונתעלם ממילת הסחריר האווילית בהקשר זה "פרטנר-שותף"). בכך שה"אבו" הזה, אויבנו לכל דבר וענין, חיצרץ תנאים בעוד ישראל נאלמה דום בהקשר זה, היכשיר נתניהו את הקרקע לאמונה בינלאומית בצידקת הצד הפלסתיני בכך שיצר הרושם כי ישראל מודה ב"אשמתה" וממזערת טיעוניה עקב כך. בל נישכך, זהו קרב מוחות ראשוני הנערך במסגרת המערכה על ארץ ישראל. לא טנקים ומטוסים שועטים בו אלא עטים ומקלדות מושחזות משמשים בו ככלי הנשק והתחמושת. נכון לרגע זה, הפלסתינים עושים ל"עם הספר" בית ספר בשטח זה. אפשר ואיננו כה חכמים כפי שהיינו רוצים לראות עצמנו.
פעם אחר פעם, הפלשתינים המהווים חלק בילתי ניפרד מהאומה הערבית הכוללת 24 מדינות על 350.000 תושביהם שוטמי ישראל ותומכי הפלסתינים, מצליחים לשטות בכל העולם כולל חלקים הזוהים בתוכינו להאמין כי הינם הקורבן הקטן והמסכן הסופג נחת זרועו של הקלגס האדיר ישראל. בעולם עדיין לא היפנימו, ומנהיגינו בחידלונם מעולם לא טרחו באורח רציני להזים ספין נכלולי זה, כי מדינות ערב יצרו את הבעיה הפלסתינית על מנת לסובב את העולם בכחש, להסוות את המובן מאליו, כי הם-הם גולית ואילו ישראל היא דוד הקטן. לשם כך יצרו את ה"ישות האמורפית" בת 4 מיליון הפלשתינים העומדת מול גוליית דמוי ספרטה בן ששת המיליונים היהודים ובא למחמד גואל.
כוונותיו של ראש ממשלתנו להגיע להסכם מסגרת בתוך שנה (גם שנתיים יסכנו), ולישמו בתוך 30-40 שנים הינן נבונות ונכונות בהחלט (אנו מטיפים למתווה זה בדיוק בעשרות מאמרים משך שלש השנים שחלפו), אך יש גם לסייג באשר למסגרת ההסכם ולדון בה כבסיס לכל השאר.
שמונה תנאים מרכזים (עם תתי סעיפים רבים תואמים), חייבים להיות מיושמים על מנת שמתווה מסגרת זה יהיה אפקטיבי: יימצאו וודאי עוד סעיפים נוספים, אך די לנו כעת בהללו.
1 . הסכם המסגרת חייב לכלול בחובו מספר שלבי בינים, כעין "סימני דרך", או "נקודות בינים" אשר בהגיע זמנן, יתאספו השותפים למשא ומתן (נאמר, מדי שלוש או חמש שנים), ויבחנו במשותף את קיום ההסכמים עד כה ואת החריגות ממנו. בהתאם לממצאים יהיה ניסיון לתקן ולשפר המעוות אם וכאשר אלו אותרו.
2 . משך אותם 30-40 שנות ההסתגלות להסכם ועד למימושו, תיהיה קיימת האפשרות, במדה ונימצאו תקלות שאינן ניתנות לגישור, המחייבות השעיית ההסכם, לחזור למצב הראשוני לפני כינונו. סעיף זה בא למנוע ניצול השגים וקיעקוע ההסכם לאחריהם באשר את שנידרש היה להשיג הרי ממילא הושג כבר.
3 . יוסכם על קנסות ותרופות בערבות עצמית ובינלאומית כנגד כל צד שיפר ההסכם, אם במעשה ואם במחדל. אופי התרופות הללו ינוע מקנסות כספיים אדירי ממדים ועד עונשי העברת שטח ליריב במדה ונחרג המתווה.
4 . יש להוציא ממשוואת ההסכמים ככל הניתן ולעמוד בנחרצות על כך כי המעורבות הפיסית הבינלאומית בקיום ההסכם תהיה מינימלית ככל האפשר ורצוי כי כלל לא תתקיים. ערבות בינלאומית בשטח, עומדת באורח מסורתי כנגד האינטרסים הישראלים ולטובת האינטרסים הערבים.
5 . יוקם גוף בוררות בינלאומי קבוע ניטרלי ובילתי תלוי אשר חבריו מתחלפים מדי חמש שנים ואשר יבחן הפרות או טענות להפרות של ההסכם עד ליישומו המלא. גוף זה יהיה מוסמך להורות על תשלומי פיצויים מצבר התרופות אשר הוחלט לגביהן לשם ענישה.
6 . יש להערך היום, תוך הכנה ותרגול של תוכניות מבצעיות מפורטות, לשני תרחישים אפשרים מרכזים. הפסקת (פיצוץ) השיחות על ידי ה"אבו" ולאור זאת עלינו להיכון לשני סוגי מערכה, תקשורתית חובקת עולם, או וגם תקיפה מוגבלת או כוללת של הברית "הבילתי מזדהה" כנגדנו (איראן, סוריה, לבנון, חיזבאללה, חמאס וערביי ישראל). כנגד אותו התרחיש ותוך נקיטת הצעדים המדוברים עלינו להיכון משך כל יום ויום לאורך השנים ועד קיום הסכם השלום הכולל בתוך 30-40 השנים הבאות.
7 . יש לקבוע מדרג ליישום השלבים ולהציב פסק זמן של שנתים בין כל שלב מתחילת יישום ההסכם בעוד 30-40 שנים דהיינו, גמר ביצוע ההסכם אפשר ויסתיים בתוך כ-50 שנים. הלא אנו כבר ניכוונו ברותחין.
8 . יש לצאת מחלומות האספמיה בדבר בנית צבא "קטן וחכם" וזאת למצער עד יישום ההסכם לאחר שנת 2050 . עלינו לחיות על חרבנו למצער עד אז ובהחלט אפשרי כי גם לאחר מכן. צה"ל ישמש את הערבות הבטוחה ביותר לקיום הסכמי השלום, כעת ולעתיד.
על בנימין נתניהו להכיר בכך כי אביגדור ליברמן מהווה כיום את המבוגר האחראי והמציאותי בממשלה אשר אינו חושש לאמר את אשר על ליבו—ולואי ואחרים שם היו נוהגים כך. טיעוני ליברמן בדבר סיכויי ההסכם , או חוסר הסיכוי למימוש ההסכם בדורנו הינם נכוחים ומציאותים בעוד בנימין נתניהו ניתפש מעט כמרחף באופוריה דביקה. טוב יעשה נתניהו אם יקרב אליו את מר ליברמן על מנת שזה יהווה את המשקולת אשר תחזירו ותיצבו אל קרקע המציאות. שני המנהיגים ישמשו יפה את תפקידי השוטר הטוב והרע משך קיום המשא ומתן, לתועלת כולנו.
מול ה"אבו" האינפנטילי המעריך אותנו כרכיכות חלושות שהרי ברגיל לא היה מעז לרקוע ברגלו ולטעון כי "אם ילחצו אותו לוותר באשר לסוגיות הליבה הרי שיפרוש", יש להעמיד ניבחרת חזקה ובנימין נתניהו ואביגדור ליברמן הם בהחלט צוות מנצח לנוכח גן הילדים זב החוטם הפלשתיני הזה.
נתניהו חייב לנתק עצמו משהו מהזיקה לאהוד ברק המתגלה יותר ויותר כנטל פוליטי אשר לא רק שאינו מיצבו אל הקרקע אלא גוררו לשאול פוליטי מתחת לפני הקרקע
זה לנו כבר כשני עשורים בהם אנו מרחפים בעולמות אחרים, תלושים מהמציאות כדרדקים חסרי בינה ובכך נתונים למשיסת אויבינו סביבנו. כעת משמתרקם הסיכוי לסוג מסוים של הסכם בינים לקראת הסכם קבע בעתיד הניראה לעין, עלינו לחדול מהזיות ואופוריית שלום ולהתחיל לדבר שלום אמת, שלום קבע, שלום יציב כסלע עבור הדורות הבאים. זה אינו "שלום משאלות הלב התלושות" שלהוותנו עסקנו בו משך שני העשורים שחלפו. הסיכוי לשלום אמת קיים אך ורק באם לא נהיה מוכנים לבלוע את תעלולי ה"אבו" וצוות עוזרי הבזאר המזרחי שלו. ולאיומי הפרישה שלו יש להשיב: "בבקשה, היה אורחנו, אנו מכבדים את רצונך" (ניקרא גם מוג'מאלאת בהיפכא מסתברא).
אהרון רול
המחבר הינו יועץ אירגוני ודירקטור ניהול פרויקטים בכיר לחברות ואירגונים בענף המחשבים http://www.aaronroll.com http://www.global-report.net/aroll/>
